לפני שנצלול אל תוך בלוג המידע מקיף שכתבתנו בשבילכם על העיר המרתקת ורשה, אנחנו רוצים להזמין אותכם לטייל איתנו, אנחנו מארגנים מגוון טיולים בורשה ברגל, בקיאקים ואפילו באופניים.
סקירה היסטורית כללית וקלילה על לידתה והתפתחותה של ורשה כעיר ובירה.
מקורותיה של ורשה נעוצים בהתיישבויות קדומות יותר, ובהן ברודנו (המאה ה-9/10), קמיון (המאה ה-11) ויזדוב (המאה ה-12/13). העיר המוכרת לנו כיום החלה להתגבש סביב שנת 1300, כאשר הנסיך בולסלב השני ממזוביה הקים יישוב מבוצר חדש באתר של כפר דייגים קטן בשם "וארשובה". המסמך ההיסטורי הראשון המעיד על קיומה של ורשה כקסטלניה (מבצר עם סמכות מנהלית) מתוארך לשנת 1313.
בתחילה, ורשה התפתחה כעיירת מסחר צנועה, שבה חיו כ-4,500 תושבים במאה ה-14. כלכלתה הראשונית התבססה בעיקר על מלאכה ומסחר. ככל שהיישוב שגשג, הוא התרחב מעבר לחומותיו הצפוניות במאה ה-15, וכך התפחה "העיר החדשה", בעוד שההתיישבות המקורית כונתה מאז "העיר העתיקה".
ורשה התפתחה כמוקד פוליטי משמעותי כאשר הפכה לאחת מערי המפתח של דוכסות מזוביה, ובשנת 1413 הוכרזה רשמית כבירת האזור. בשנת 1526 לאחר שהשושלת הדוכסית המקומית נכחדה, שולבה מזוביה בממלכת פולין.
קצב האירועים שעברו על ורשה במאה ה16 לספירה היה מסחרר. ארבעה עשורים אחרי שסופחה מזוביה אל ממלכת פולין, בשנת 1569 חדלה ממלכת פולין כאשר נחתם ההסכם שעיגן את הקמת האיחוד הפולני ליטאי המוכר גם בשם רפובליקת שני העמים.
בשנת 1596, 70 שנים אחרי שהסופחה מזוביה אל ממלכת פולין, ופחות מעשרים שנה מאז הקמת רפובליקת שני העמים, חלה עוד תפנית משמעותית בסיפורה של העיר ורשה. המלך זיגמונד השלישי ואזה, העביר את החצר המלכותית מקרקוב אל ורשה, ובכך הפך אותה לבירת האיחוד הפולני-ליטאי. המלך זיגמונד השלישי ואזה, ראה את העברת החצר המלכותית אל ורשה כמהלך נחוץ אסטרטגית ולוגיסטית, אשר קירב את מרכז העניינים אל ליטא ופרוסיה.
לפני הכניסה אל העיר העתיקה
פסל המורד הקטן (Pomnik Małego Powstańca)
פסל המורד הקטן נחנך ב-1 באוקטובר 1983 לזכרם של ילדי המחתרת (החיילים הצעירים) שלחמו ונפלו במהלך מרד ורשה בשנת 1944. הפסל שנחשב לאחד מהפסלים המרגשים של ורשה ממוקם בפינת הרחובות Podwale ו-Wąski Dunaj, בסמוך לחומות העיר העתיקה.
את הפסל יצר הפסל יירזי יארנושקייביץ' (Jerzy Jarnuszkiewicz). הפסל העשוי ברונזה מתנשא לגובה של כ-1.5 מטר ומציג ילד קטן חובש קסדת חייל גדולה מדי ואוחז בתת-מקלע. הפסל נוצר בהשראת סיפורו האמיתי של אנטק רוזפילאץ' (Antoni Szczęsny Godlewski), נער בן 13 שנהרג בקרב ב-8 באוגוסט 1944.
האנדרטה היא תזכורת כואבת למחיר הכבד אותו שילמו צעירי ורשה באחד מהפרקים הטרגיים ביותר בתולדות העיר. לעיתים קרובות, מבקרים מניחים לצד הפסל פרחים, נרות וצעצועים קטנים, מה שהופך אותו למקום הנצחה אינטימי ומרגש בעיר עמוסת האנדרטאות, ורשה.
הכניסה אל העיר העתיקה
הברביקן של ורשה
ברביקן ורשה ניצב כאנדרטה למערכת ההגנה אותה בנו בימי-הביניים סביב העיר העתיקה ורשה. המבנה נבנה בשנת 1540 במקום שער ישן יותר, ותפקידו היה להגן על רחוב נובומייסקה (העיר החדשה). את הברביקן תכנן יאן בפטיסטה (לא לבלבל עם יוחנן המטביל) הוונציאני, אדריכל איטלקי מתקופת הרנסנס, שהיה גורם מרכזי בתכנון מחדש של חומות העיר מהמאה ה-14. המבנה המרשים עוצב כבאסטיון חצי-מעגלי בעל שלוש קומות, בו הוצבו חיילים. הוא היה ברוחב 14 מטרים ובגובה 15 מטרים מקרקעית החפיר שסביבו, והתפרס לאורך 30 מטרים מחוץ לחומות העיר. הברביקן, בעל ארבעת המגדלים, היה חלק ממערכת הגנה רחבה יותר, שנועדה להגן על הכניסה הצפונית לעיר.
באופן אירוני, הברביקן הפך למיושן מבחינה צבאית כמעט מיד עם השלמתו, עקב ההתפתחויות המהירות בטכנולוגיית הארטילריה. בפועל, הוא שימש למטרות הגנה רק פעם אחת – במהלך הפלישה השוודית ב-30 ביוני 1656, כאשר צבאו של המלך יאן השני קז'ימייז' נאלץ לכבוש אותו מחדש מידי הכוחות השוודיים. עד המאה ה-18 ערכו ההגנתי של הברביקן פחת משמעותית, והוא פורק בחלקו כדי לפנות מקום לשער גדול יותר, כדי לאפשר תנועה נוחה יותר של אנשים וסחורות. במהלך המאה ה-19 שולבו שרידיו במבני מגורים. בין השנים 1937–1938, פתח משחזר המבנים יאן זכווטוביץ' בפרויקט שיקום של הרביקן, אך מאמציו הופסקו בעקבות מלחמת העולם השנייה. הברביקן שאנו רואים כיום הוא ברובו שחזור שנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה, המשקף את מחויבותה של ורשה לשימור מורשתה האדריכלית.
כיכר השוק של העיר העתיקה ורשה
כיכר השוק בעיר העתיקה (Rynek Starego Miasta) מהווה את לבה ההיסטורי של ורשה. היא נסללה בסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14 לאורך הדרך הראשית שחיברה בין טירת דוכסי מזוביה לעיר החדשה מצפון. עד סוף המאה ה-18 שימשה הכיכר כמרכז המסחרי והחברתי של ורשה.
לאורך ההיסטוריה התקיימו בכיכר מגוון פעילויות – סוחרים ונציגי גילדות נפגשו בבית העירייה (שנבנה לפני שנת 1429 ונהרס בשנת 1817), נערכו ירידים ולעיתים אף הוצאו להורג אסירים. הבתים שסבבו את הכיכר נבנו במקור בסגנון גותי, אך לאחר השריפה הגדולה של 1607 הם שוקמו בסגנון הרנסנס המאוחר.
מאז המאה ה-19 קיבלו ארבעת צדדי הכיכר שמות על שם אישים פולנים חשובים שהתיישבו באזור: איגנצי זקרזבסקי (דרום), הוגו קולונטאי (מערב), יאן דקרט (צפון) ופרנצ'ישק ברס (מזרח). מסורת זו משקפת את חשיבותה התרבותית של הכיכר בהיסטוריה הפולנית.
מלחמת העולם השנייה הביאה חורבן על העיר העתיקה. עד ינואר 1945 נהרסו בין 85% ל-90% מהמבנים, כולל 94% מהמבנים ההיסטוריים. ההרס בוצע באופן מכוון – לאחר מרד ורשה ב-1944, כוחות גרמניה הנאצית החריבו את העיר באופן שיטתי, בהתאם לפקודתו של היינריך הימלר, כפעולת תגמול.
שיקומה של כיכר השוק והאזור הסובב אותה לאחר המלחמה נחשב לאחד ממבצעי השחזור המרשימים ביותר בהיסטוריה המודרנית. מאמץ השחזור התבסס על תיעוד מפורט מהתקופה שלפני המלחמה, כולל ציוריו של ברנרדו בלוטו (קנאלטו), והתבצע בהתאם למראה האזור בסוף המאה ה-18. הישג יוצא דופן זה הוכר על ידי אונסק"ו, אשר בשנת 1980 כלל את העיר העתיקה של ורשה ברשימת אתרי המורשת העולמית – כהניסיון הראשון בעולם להחיות מחדש ליבה היסטורית של עיר שלמה.
תצפית על נהר הויסלה
מהתצפית ניתן לראות מספר מקומות מעניינים על הנהר והגדה המזרחית שלו, מימין תוכלו לראות את האיצדיון הלאומי של ורשה, אחריו את הגשר החדש Most na Pragę שנחנך ב28 במרץ 2024 והוא הגשר היחיד בורשה המיועד כל כולו להולכי רגל ורוכבי אופניים. הגשר השמאלי (הקרוב יותר) הוא Śląsko-Dąbrowski . מימול תוכלו לראות את הבניינים שלר רובע פראגה, קטדרלת St. Michael the Archangel and St. Florian the Martyr והקטדרלה האורטודוקסית Saint Mary Magdalene. לכל אחד מהמקומות האילו יש תפקיד חשוב בהיסטוריה של פולין בכלל והעיר ורשה בפרט.
ההיסטוריה של גשרי ורשה
נתחיל בגשרים, מערכת היחסים של ורשה עם נהר הויסלה עוצבה על ידי הגשרים שלה. מעבר הקבע הראשון שנבנה בורשה היה גשר זיגיסמונד אוגוסטוס, שנבנה בשנת 1573 בתקופתו של המלך זיגיסמונד השני אוגוסטוס. מבנה עץ יוצא דופן זה נמתח לאורך כ500 מטרים מעל נהר הויסלה, והפך לגשר העץ הארוך ביותר באירופה באותה תקופה ולאחד מההישגים ההנדסיים המרשימים של הרנסנס הפולני. הבנייה החלה בשנת 1568 בניהולו של המהנדס האיטלקי ארזם ג'יוטו מזקרוצ'ים, בעלות של 100,000 פלורינים – סכום עצום לאותה תקופה. הגשר התאפיין בעיצוב מרשים עם 22 קשתות שנתמכו בערימות עץ אלון שננעצו בקרקעית הנהר. למרות יציבותו ההנדסית, הגשר שרד רק 30 שנה לפני שנהרס ב-1603 על ידי גושי קרח שנסחפו באביב. לאחר שהגשר חרב, נותרה ורשה ללא מעבר קבוע על מעל הויסלה יותר מ250 שנה, ונאלצה להסתמך על מעבורות ומבנים זמניים.
עידן הגשרים המודרניים של ורשה החל עם בניית גשר פוניאטובסקי בין השנים 1904–1914. במקור, הגשר נקרא על שמו של הצאר ניקולאי השני, שכן ורשה הייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. עם השבת עצמאותה של פולין בשנת 1918, הוא נקרא מחדש על שם הנסיך יוזף פוניאטובסקי.
במהלך שתי מלחמות העולם, הגשר נהרס פעמיים – לראשונה ב-1915 על ידי הכוחות הרוסים הנסוגים, ובפעם השנייה ב-13 בספטמבר 1944 על ידי הכוחות הגרמניים במהלך מרד ורשה (לא מרד גטו ורשה). לאחר המלחמה, הוא שוקם ונפתח מחדש ב-22 ביולי 1946.
כיום, ורשה מתהדרת במספר גשרים המחברים את מרכז העיר עם הרובעים המזרחיים, כאשר לכל אחד מהם ייחוד אדריכלי וחשיבות היסטורית משלו.
רובע פראגה
פראגה, הממוקם בגדה המזרחית של נהר הוויסלה, מציג ניגוד מרתק למרכז ורשה. בניגוד לגדה השמאלית של העיר, פראגה צמחה בעיקר כרובע מסחרי שסיפק סחורות חיוניות לוורשה והתאפיין בקהילה יהודית מסחרית משמעותית. התפתחותו של הרובע הייתה שונה מזו של מרכז ורשה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו מבני העץ של פראגה להתחלף בבניינים מלבנים, אם כי הפיתוח הכלכלי נותר בפיגור בהשוואה לגדה השמאלית של העיר.
מלחמת העולם השנייה הייתה רגע מכריע בהיסטוריה של פראגה. בעוד שמרכז ורשה נהרס באופן שיטתי, פראגה נותרה ברובה ללא פגע, מה שאפשר לה לשמור על אופייה וארכיטקטורתה הטרום-מלחמתיים. לאחר המלחמה, הפכה פראגה לביתם של תושבים מחדש של ורשה ממגוון רקעים חברתיים. עם זאת, היא סבלה במשך עשורים מהזנחה ורמות פשיעה גבוהות, מה שהוביל למוניטין שלה כרובע הקשוח של ורשה.
בעשורים האחרונים, פראגה חוותה מהפך מרשים. כיום, היא מושכת מבקרים בזכות הנוף העירוני האותנטי שלה, בתי המגורים הציוריים, המסעדות הייחודיות והאווירה הייחודית השונה במובהק מזו של מרכז ורשה. העיתון הבריטי The Independent אף דירג אותה כאחת מעשר השכונות "הכי מגניבות ומבטיחות" באירופה.
פראגה שומרת על אלמנטים ייחודיים מההיסטוריה של ורשה שנמחקו במקומות אחרים, מה שהופך אותה לחלק חשוב יותר ויותר מהנוף התרבותי והאטרקטיבי של העיר.
קתדרלת יוחנן הקדוש (יוחנן המטביל)
קתדרלת יוחנן הקדוש היא אחד המבנים הדתיים העתיקים והמשמעותיים ביותר בוורשה והמבנה הגבוהה בעיר העתיקה. בניית הכנסייה המקורית, שהייתה עשויה עץ, החלה במאה ה-14, ובשנת 1406 היא הועלתה למעמד של קולגיאטה. לאורך הדורות עברה הקתדרלה שינויים רבים ושיקפה סגנונות אדריכליים שונים – מגותי לברוקי ועד נאו-גותי.
הקתדרלה תפסה מקום מרכזי בהיסטוריה הפולנית, שכן בה נערכו טקסי הכתרתם של מלכים, בהם סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, מלכה האחרון של פולין, בשנת 1764. בנוסף, נערכה בה השבעת חוקת 3 במאי 1791 – החוקה הלאומית המודרנית הראשונה באירופה והשנייה בעולם לאחר חוקת ארצות הברית.
בשנת 1798, עם הקמת הדיוקסיה של ורשה, קיבלה הכנסייה מעמד של קתדרלה. כמו חלקים רבים אחרים בעיר, קתדרלת יוחנן הקדוש ספגה הרס כבד במהלך מלחמת העולם השנייה, במיוחד במהלך מרד ורשה. לאחר המלחמה, במקום לשחזר את מראה הנאו-גותי שלפני המלחמה, הוחלט להחזיר את הקתדרלה לעיצובה הגותי המקורי, בהתבסס על תיעוד היסטורי וציורים מהמאה ה-17.
מאחורי הקתדרלה, בכיכר קטנה בשם "קאנוניה" (Kanonia), ניצב פעמון היסטורי שמעולם לא הגיע למגדל הקתדרלה. על פי אגדה מקומית, מי שמקיף את הפעמון תוך כדי נגיעה בו יזכה במזל טוב, מה שמסביר מדוע צד אחד של הפעמון נראה חלק יותר מהאחרים, לאחר שנים של נגיעות מידיהם של מבקשי מזל.
ארמון המלכים בורשה
ארמון המלוכה בוורשה מספרת את ההיסטוריה המורכבת של פולין מימי הביניים ועד היום. הסיפור מתחיל בתקופה בה שימשה הטירה כמעוז ומקום מגוריהם של דוכסי מזוביה. תחילה במהלך שלטונו של הדוכס טרוידן הראשון (1314-1341) אז התרחש שלב הבנייה המשמעותי הראשון, שכלל את המגדל הגדול (בלטינית: Turris Magna) – מבנה מאבן ולבנים, שחלקו התחתון נותר על כנו עד היום. במאה ה-14 וה-15, הדוכס יאנוש הראשון הזקן (1374-1429) הרחיב את הטירה והקים את המבנה המרכזי שנקרא החצר הגדולה, אשר התאפיין בחזית גותית בת שלוש קומות עם עיטורים דקורטיביים. בשנת 1426 עלה מעמד הטירה כאשר אירחה את ביקורו הראשון של מלך פולין ולדיסלב יגיילו.
השינוי הדרמטי ביותר בטירה התרחש בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, לאחר שהמלך זיגמונט השלישי ואזה העביר את בירת פולין לוורשה. בין השנים 1600 ל-1619, התרחבה הטירה למבנה מפואר בעל חמישה אגפים ושתי חצרות פנימיות – החצר הגדולה (Dziedziniec Wielki) והחצר הקדמית (Dziedziniec Przedni). עבודות ההרחבה בוצעו על האדריכלים חשובים בהם סנטי גוצ'י, יקופו רונדונו ומתאו קסטלו.
תור הזהב של הטירה תחת שושלת ואזה, הפך אותה לאחת מהאחוזות המלכותיות המרשימות ביותר באירופה. אך הפאר עבד בסכנה מספר רב של פעמים בגלל הסכסוכים הצבאיים איתן התמודדה פולין. במהלך המבול השוודי (הפלישה השוודית אל פולין בשנת 1655) נגרם נזק כבד לטירה והיא נבזזה, זה לא האירוע היחיד שסיכן את הטירה.
האירוע הקשה ביותר שכהעט הוביל לאובדן מוחלט של הטירה קרה במהלך מלחמת העולם השנייה. בעקבות מרד ורשה, כוחות גרמניה הנאצית פעלו באופן שיטתי, פעולה זו הייתה חלק מהמאמץ להשמיד את המורשת התרבותית של ורשה.
שחזור הטירה החל בשנות ה-70 של המאה ה-20, תוך הסתמכות על אלמנטים מקוריים שניצלו מההריסות, תיעוד מפורט וציורים היסטוריים, במטרה להחזיר לה את הדרה הקודם. כיום, הטירה היא סמל לריבונותה ולעמידותה של פולין ומציגה את עושרה התרבותי וההיסטורי של פולין.
העמוד של זיגמונד השלישי ואזה
מיקום העמוד של זיגמונד השלישי ואזה
זיגיסמונד השלישי ואזה (1566–1632) היה דמות מרכזית בקביעת מעמדה המלכותי של ורשה ועתידה של פולין. כשליט הפולני הראשון לבית ואזה, הוא נבחר למלך האיחוד הפולני-ליטאי בשנת 1587. החלטתו להעביר את הבירה מקרקוב לוורשה בשנת 1596 נבעה משיקולים מעשיים ואסטרטגיים – מיקומה המרכזי של ורשה בין שני חלקי האיחוד (פולין וליטא) הפך אותה למוקד מנהלי אידיאלי.
במהלך 45 שנות שלטונו חוותה ורשה התפתחות משמעותית. זיגמונד יזם את שחזור והרחבת הטירה המלכותית בין השנים 1600–1619, והפך אותה למבנה מפואר בעל חמישה אגפים. הארכיטקטים סנטי גוצ'י, ג'אקופו רודונדו ומתאו קסטלו היו בין אלו שהובילו את הפרויקט המרשים.
זיגיסמונד עמד בראש תקופה של שגשוג והישגים, שהתלכדה בחלקה עם "תור הזהב" של פולין. מורשתו בוורשה מונצחת בעמוד זיגיסמונד, אשר הוקם בשנת 1644 ונותר עד היום אחד האתרים האייקוניים ביותר בעיר. זהו גם המיצג החילוני הראשון באירופה שעוצב בצורת עמוד.
נתיב מזרח מערב והמדרגות הנעות הראשונות בפולין
בשנים 1947-1949, במסגרת בניית נתיב W-Z (מזרח מערב), הותקנו המדרגות הנעות הראשונות של פולין. המדרגות חיברו בין שדרות סולידריות של ימינו לבין כיכר הטירה (Plac Zamkowy), והפכו לאטרקציה של ממש עבור תושבי העיר והתיירים. המדרגות שפועלות עד היום, ממוקמות בבניין "יוחנן" שברחוב קרקובסקיה פשדמיישצ'ה 89. כדי להתאים את המבנה למכונות הכבדות, הוא הורחב בכמעט מטר שלם.
את ההתקנה ביצעה החברה הסובייטית Metrostroy ממוסקבה, שבנתה גרם מדרגות באורך 30 מטרים עם תפוסה של 10,000 איש בשעה – נתון שנחשב מדהים באותם ימים. כל המערכת הופעלה מחדר מכונות ענק שתפס קומה שלמה בבניין ושקל לא פחות מ-150 טון.
במעבר התת-קרקעי, בתחתית המדרגות, ניתן לראות תבליטים בסגנון ריאליזם סוציאליסטי, המתארים פועלים וחיילים לצד הכיתובים "ביחד בקרב" ו"ביחד בשיקום". העיצוב כולו משלב לבנים קלינקריות ולצדן מנורות אלגנטיות, שניתן למצוא גם בבניינים הסמוכים. מתמונות ארכיון עולה כי בעבר פעלו כאן חנויות, ביניהן חנות צעצועים.
למרות שהמדרגות ממוקמות בסמוך לטירת המלוכה, ועם היציאה מהבניין נגלה לעינינו נופה של כיכר הטירה, קל מאוד לפספס את השריד הייחודי הזה מתקופת השלטון הקומוניסטי. כיום הן משופצות וממשיכות לשרת את הציבור, אם כי אינן מופעלות עוד באמצעות מערכת הבקרה המקורית משנות ה-40. עם זאת, לוחות הבקרה ההיסטוריים עדיין שם, מוסתרים במקום לא שגרתי (בכניסה לשירותים הציבוריים).
קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה
קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה היא אחת השדרות ההיסטוריות והאלגנטיות ביותר בוורשה. שם הרחוב, שמשמעותו "פרוור קרקוב", השתנה לאורך ההיסטוריה וכלל שמות כגון Czerskie Przedmieście (פרוור צ'רסק), Rynek Benedyktyński (כיכר הבנדיקטינים) ו-Bykowiec. במקור, הרחוב היה חלק מהדרך הישנה שחיברה בין ורשה לצ'רסק ובהמשך הפך לנתיב הראשי לקרקוב.
התפתחות הרחוב
חשיבות הרחוב החלה לגדול בסוף המאה ה-14, כאשר מבני קבע החלו להחליף את הבניינים מעץ. בין המאה ה-15 לתחילת המאה ה-20, קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה התפתחה לשדרה יוקרתית, אשר לאורכה נבנו ארמונות, כנסיות, בתי מגורים ובתי מלון מפוארים.
במאה ה-17 הפכה השדרה למוקד מגורים פופולרי עבור האריסטוקרטיה, כמו גם לנתיב טקסי לתהלוכות מלכותיות וכניסות ניצחון לעיר. עד 1865 לערך, התושבים הבחינו בין שני חלקים שונים של הרחוב: "קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה הצרה" ו"הרחבה", חלוקה שנוצרה בשל שורת בתים צפופה שנבנתה בין הרחוב הראשי לרחוב המקביל Dziekanka.
סמל היסטורי ותרבותי
קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה מהווה את החלק הצפוני של "הנתיב המלכותי" ההיסטורי של ורשה, המחבר בין טירת המלוכה לארמון וילאנוב. הרחוב גדוש באתרים היסטוריים, כולל ארמון הנשיאות, כנסיית הכרמליטים, כנסיית הצלב הקדוש (בה נמצא ליבו של שופן) והקמפוס הראשי של אוניברסיטת ורשה. המבנים ברחוב משקפים סגנונות אדריכליים שונים, מבארוק ועד נאו-קלאסי, המשקפים את ההתפתחות האסתטית של ורשה לאורך הדורות.
הרס ושיקום
במהלך מלחמת העולם השנייה, קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה, כמו רוב ורשה, ספגה הרס כבד. עם זאת, השחזור שלאחר המלחמה התמקד בהחזרת המבנים להופעתם מהמאה ה-18 ולאו דווקא לזו שלפני המלחמה. כחלק מהמאמץ לשמור על אחידות אדריכלית, הוגבל גובה המבנים ל-2–4 קומות. תהליך השיקום הושלם ברובו עד 1951, ובשנת 1965 הוכרז הרחוב כאתר היסטורי מוגן.
הרחוב כיום
כיום, קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה היא שדרה תוססת המשמשת כטיילת פופולרית להולכי רגל, מארחת אירועי תרבות ומהווה אחד המקומות היוקרתיים ביותר בוורשה, המשמש למשימות דיפלומטיות, מוסדות תרבות ועסקים יוקרתיים.
ארמון הנשיאות
ארמון הנשיאות, הממוקם ברחוב קרקובסקיה פז'דמיישצ'ה 46-48, הוא אחד המבנים היוקרתיים והחשובים ביותר מבחינה היסטורית בוורשה. המבנה המרשים, המעוצב בסגנון נאו-קלאסי, היה עד לאירועים מרכזיים בהיסטוריה של פולין וכיום משמש כמשכן הרשמי של נשיא פולין.
ראשיתו של הארמון בשנות ה-40 של המאה ה-17, כאשר נבנה עבור ההאטמן, סטניסלב קונייצ'פולסקי. הארמון תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי קונסטנטינו טנקאלה והיה אחד המבנים הראשונים בוורשה שהציגו את סגנון הבארוק. לאחר מותו של קונייצ'פולסקי, המבנה עבר ידיים ושינויים מספר פעמים. בשנת 1735 נרכש הארמון על ידי משפחת האצולה החזקה צ'רטוריסקי, אשר ערכה בו שיפוצים משמעותיים.
התפקיד הממשלתי של הארמון החל בשנת 1818, כאשר הפך למקום מושבו הרשמי של המשנה למלך בממלכת פולין בתקופת החלוקה הרוסית. מאז, הארמון שמר על מעמדו כמרכז לפעילות שלטונית. בשנת 1830, נכתב בו מנשר מרד נובמבר, אשר הכריז על המרד הפולני נגד השלטון הרוסי.
בתקופת הרפובליקה הפולנית השנייה (1918-1939), הארמון שימש כמקום מושבה של מועצת השרים של פולין העצמאית. במהלך מלחמת העולם השנייה, הארמון שרד נזקים יחסית מועטים בהשוואה למבנים היסטוריים אחרים בוורשה, אך בכל זאת נזקק לשיפוצים בעקבות ההרס שספג במהלך מרד ורשה.
הארמון כיום
בשנים שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הארמון עבר תהליך שיפוץ נרחב, ובשנת 1994 הפך למשכנו הרשמי של נשיא פולין. הארמון מתאפיין בחזית סימטרית עם פורטיקו מרכזי הנתמך על ידי שישה עמודים. עיצובו הפנימי האלגנטי כולל את אולם העמודים, בו נערכו לאורך השנים קבלות פנים רשמיות, טקסים דיפלומטיים ואירועים ממלכתיים חשובים.
כיכר יוזף פילסודסקי
כיכר פילסודסקי, הכיכר העירונית הגדולה ביותר בוורשה, נושאת את שמו של המרשל יוזף פילסודסקי (1867-1935), דמות מפתח בהיסטוריה המודרנית של פולין[13]. פילסודסקי, ששימש כאיש מדינה ומנהיג צבאי, מילא תפקיד מרכזי בהשגת עצמאותה של פולין בשנת 1918 לאחר 123 שנות חלוקה. הוא כיהן כראש המדינה (1918-1922) ולימים כראש הממשלה, כאשר הנהגתו הייתה מכרעת במלחמה הפולנית-סובייטית (1919-1921), שבמהלכה עוצבו גבולותיה המזרחיים של פולין.
הכיכר עצמה עברה שינויים רבים בשמה, ששיקפו את ההיסטוריה הסוערת של פולין: בתחילה נקראה כיכר סקסון (1814-1928), לאחר מכן כיכר פילסודסקי בתקופת הרפובליקה הפולנית השנייה, שמה שונה לזמן קצר ל-Adolf-Hitler-Platz במהלך הכיבוש הגרמני, ולאחר מלחמת העולם השנייה נקראה כיכר הניצחון (1946-1990) בתקופת השלטון הקומוניסטי, עד ששבה לשמה המקורי לאחר נפילת הקומוניזם ב-1989.
במהלך השנים אירחה הכיכר אירועים חשובים רבים, בהם מצעדים צבאיים, טקסים ממלכתיים, ומיסת הענק ההיסטורית של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1979 במהלך ביקורו הראשון בפולין הקומוניסטית – אירוע שסייע בסופו של דבר לנפילת הקומוניזם.
קבר החייל האלמוני
קבר החייל האלמוני (Grób Nieznanego Żołnierza) הוא אחד מהאתרים הלאומיים המקודשים ביותר של פולין. הוא הוקם בשנת 1925 לזכר החיילים האלמונים שנפלו בקרבות למען עצמאות פולין. הקבר ממוקם בתוך השריד היחיד שנותר מהארמון הסקסוני, שנהרס כליל על ידי הכוחות הגרמניים בדצמבר 1944.
האנדרטה כוללת אש תמיד וטקס חילופי משמר, המהווים סמל רב-עוצמה לזיכרון הלאומי. בקולונדה של הקבר משובצות לוחות אבן המציינים את הקרבות המרכזיים בהיסטוריה הצבאית של פולין – החל מימי הביניים, דרך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ועד למשימות שמירת שלום בעט האחרונה.
מקום קדוש זה משמש מוקד לטקסים מדינתיים בימי חג לאומיים ומקבל ביקורים רשמיים של מנהיגים זרים המביעים כבוד לקורבנות הצבא הפולני.
הגן הסקסוני
בסמוך לכיכר פילסודסקי שוכן גן סקסון (Ogród Saski), אחד מהפארקים הציבוריים הראשונים באירופה. הגן הוקם על שטחן של ביצורי ורשה לשעבר, שנקראו "סוללות זיגמונד", והוא במקור הקיף ארמון שנבנה בשנת 1666 עבור האציל יאן אנדז'יי מורשטין.
הגן קיבל את אופיו הנוכחי תחת שלטונו של המלך אוגוסט השני, שרכש את השטח בשנת 1713 ושילב אותו בתוכניתו השאפתנית ליצירת "הציר הסקסוני" – תוכנית אורבנית רחבת היקף שחיברה את פרברי ורשה המערביים עם נהר הוויסלה. הפארק נפתח רשמית לציבור ב-27 במאי 1727, מוקדם יותר מהפתיחה הציבורית של גנים אירופיים מפורסמים כגון ורסאי (1791) ופטרהוף (1918).
בתחילה עוצב הגן בסגנון בארוק צרפתי רשמי, אך במאה ה-19 עבר שינוי משמעותי והפך לפארק נוף רומנטי בסגנון אנגלי. בין האטרקציות שהיו בגן נמנו מגדל המים, שתוכנן על ידי האדריכל הנריק מרקוני בשנת 1852 בצורת מונופטרון רומי (מקדש עגול פתוח), תיאטרון קיץ שפעל בין השנים 1870-1939, וחממה טרופית שנבנתה בשנת 1894.
כמו חלקים רבים מוורשה, גם גן סקסון ספג הרס כבד במהלך ולאחר מרד ורשה. השחזור שבוצע לאחר המלחמה שימר חלקית את אופיו ההיסטורי של הגן, אך אלמנטים מסוימים, כגון החממה הטרופית, לא נבנו מחדש.
זהו לעכשיו
מקווים שעזרנו לכם לגלות את ורשה, העיר שהיא סיפור יוצא דופן של הרס ותקומה, פאר מלכותי וצנע קומוניסטי, שימור מסורתי לצד מודרניזציה נועזת. כאשר אתם מבקרים מטיילים בין הברביקן שנבנה בימי הביניים לארמון התרבות והמדע הקומוניסטי וגורדי השחקים המודרנים, הם חווים באופן מוחשי את מסעה המורכב של פולין בהיסטוריה האירופית.
נופיה של העיר משקפים את השינויים הרבים שעברה – מכפר דייגים ליישוב מסחר ימי-ביניימי ללבירה מלכותית, מאדמה כבושה למדינה ריבונית, ומחורבות מלחמה לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. כל רחוב, מבנה וכיכר מספרים סיפור של עמידות, יצירתיות ונחישות, תכונות שממשיכות לעצב את זהותה של ורשה גם כיום.
רוצים לעשות את הטיול עם מדריך על אופניים או ברגל? באופן עצמאי? מוזמנים לצאת איתנו לסיורים מודרכים ברחבי העיר המרשימה הזו.